דיני גירושין הם סוג של דינים מיוחדים בחוק הישראלי. החוק הישראלי כולו בנוי תלאי על תלאי מדיני אנגליה ועוד שלל של מדינות ששלטו בארץ בתקופה כזו או אחרת. בגלל זה חוקים רבים בנויים רבדים על רבדים עם המון עדכונים ושינויים המתאימים לרוח התקופה. אפילו ביחס לאלה, דיני גירושין בעיני הם דינים יוצאי דופן. למה דינים יוצאי דופן? כי למיטב ידיעתי דיני גירושין הם היחידים בהם התוצאה יכולה להיות מוכרעת כולה על פי מעשה מקדמי ראשוני אחד. אם לא ברור לכם על מה אני מדבר זה ממש בסדר, כי אני מייד הולך להסביר, אם כי אני רוצה לציין מראש, שכל מה שאני כותב כאן על דיני גירושין בפרט ועל המשפט בכלל, הוא על סמך דעתי האישית בלבד ובוודאי ישנם מאה מומחים שיטענו אחרת לגמרי.
מה מוזר בדיני גירושין:
כל תורת דיני גירושין מתבססת בעיני על השאלה מי מגיע להגיש בקשה ראשון, הבעל או האישה. הבעל מטרתו היא להגיש בקשת גירושין בבית דין רבני והאישה הייתה רוצה להגיש את בקשתה ראשונה בבית משפט לענייני משפחה. למה זה כל כך חשוב? מסיבה מאוד פשוטה: בית דין רבני ידוע בהעדפתו לצד של הגבר בתיקי גירושין, לעומתו בית המשפט לענייני משפחה ידוע בהעדפתו לצד של הנשים בתיקי גירושין. במצב כזה שזוג הולך או אפילו מתחיל רק לחשוב על גירושין למעשה נפתח מרוץ על מי יגיש את בקשת הגירושים שלו ראשון.
כמובן ששום דבר לא חקוק בסלע ומן הסתם יש תיקי גירושין בבית דין רבני שמגיעים ובסוף האישה יוצאת עם תוצאה מעולה ועדיפה על זו של הבעל ודי בטוח שישנם תיקי גירושין בבית משפט לענייני משפחה שבהם הגבר יוצא כשידו על העליונה, ברור. אבל המצב הראשוני ידוע לכולם עד רמת האזרח המתגרש: אם אתה גבר- רוץ לבית דין רבני ותפתח תיק גירושין. במקרה ואת אישה- שימי פעמייך אל בית משפט לענייני משפחה ומהרי לפתוח תיק גירושין לפני הבעל, כדי לזכות ביתרון. האם בעיניכם זה הגיוני?
